"אם אתה משחק משחק של כוח, תמיד יימצא מישהו חזק ממך. אם אתה משחק משחק של כסף, תמיד יימצא מישהו עשיר ממך, אבל אם אתה משחק משחק של בריתות, אתה משנה את חוקי המשחק".
משלמה המלך עד משפחת רוטשילד באירופה, מהרבי מילוביץ' ועד מארק צוקרברג. קשרים ובריתות הם הקוד השמיני בספר "הקוד היהודי להצלחה" והעיקרון שמובא בפרק הזה יכול אולי לשנות את חייכם.
הלילה יורד על ירושלים, והארמון שקט.
לא שקט ריק, אלא שקט של סדר. שקט של ממלכה שמצליחה להחזיק שלום גם כשהעולם סביבה חזק, רעב ומלא מאבקים. אורות שמן מאירים מסדרונות אבן רחבים, וקולות רחוקים בשפות שונות נשמעים מעבר לדלתות.
שלמה המלך נכנס אל הארמון לא כדי להרשים, אלא כדי לוודא שהכול מתנהל כמו שצריך.
כולם מדברים על הארמון שלו. על העושר, על הגודל, ובעיקר על דבר אחד: מספר הנשים שבו. השאלה מרחפת באוויר, גם אם כמעט אף אחד לא מעז לומר אותה בקול. למה הוא צריך כל כך הרבה נשים.
שלמה מכיר את השאלה הזו היטב. הוא יודע איך זה נראה מבחוץ. אבל הוא גם יודע שהתשובה לא נמצאת במקום שבו אנשים רגילים לחפש.
הארמון הזה לא נבנה מתוך עודף או תאווה. הוא נבנה מתוך אחריות.
ירושלים של המאה העשירית לפני הספירה אינה אימפריה. מצרים מדרום, אשור ממזרח, צור וצידון מצפון. ממלכות חזקות, עתיקות, עם צבאות וניסיון. כל אחת מהן גדולה וחזקה מישראל הצעירה.
ובכל זאת אין מלחמה.
לא כי אין איום, אלא כי יש בריתות שלום.
שלמה מבין משהו פשוט ועמוק: כוח מחזיק לזמן קצר. ברית מחזיקה לאורך זמן. שלום אינו תוצאה של עוצמה בלבד, אלא של הסכמים חכמים עם הממלכות הגדולות שסביבך.
וכאן נמצאת התשובה לשאלה שכולם שואלים, אבל מעטים באמת רוצים להבין.
כל אישה כאן מייצגת ממלכה.
לא סיפור אהבה, אלא ברית מדינית. לא רומן, אלא הסכם שלום. עיר בירה, נתיב מסחר, גבול שקט, תרבות שנכנסת הביתה במקום חרב שנכנסת בשער. שלמה לא בונה הרמון. הוא בונה רשת של בריתות שלום.
בעולם שבו מלכים שלפו חרבות כדי להוכיח כוח, הוא בחר בדרך אחרת. מי שחתום איתך על ברית יעדיף יציבות על פני כאוס. מי שתלוי בך יעדיף שלום על פני מלחמה.
כך נולדת חכמה שקטה, כזו שלא זוכה לשירי ניצחון ולא לפסלים בכיכרות, אבל מחזיקה ממלכה שלמה לאורך שנים.
שלמה מבין גם דבר נוסף: הכוח האמיתי לא יושב במקום אחד. הוא נוצר בין אנשים, בין אינטרסים, בין ממלכות. כוח הוא לא שריר. הוא מערכת יחסים.
העיקרון הזה לא נשאר בירושלים. הוא חצה יבשות ודורות, וחזר להופיע בכל פעם שהעולם עמד בפני שינוי.
המשפחה שיצרה רשת קשרים ששווה היום מילארדים
אירופה, 1815. קרב ווטרלו. שדות הקרב רועמים מתותחים, עשן כבד ממלא את האוויר, ונפוליאון יוצא לקרב שיכריע את גורלו. מלכים וגנרלים ממתינים לשליחים על סוסים, ימים של חוסר ודאות.
אבל יש משפחה אחת שלא מחכה.
משפחת רוטשילד בחרה להתפזר בכוונה. לא לרכז כוח במקום אחד, אלא לפזר אותו. חמישה אחים, חמש ערים מרכזיות באירופה, אמון מוחלט ביניהם, ומידע שעובר מהר יותר מכל צבא.
בלונדון, בפריז, בווינה, בנאפולי ובפרנקפורט הם כבר יודעים שנפוליאון הובס, עוד לפני שהשמועה מגיעה לשווקים. וכשהעולם מגיב בפאניקה, הם כבר צעד אחד קדימה.
כך נולדת אימפריה פיננסית שמחזיקה מעמד יותר ממאתיים שנה. לא בגלל כסף בלבד, אלא בגלל ברית משפחתית ורשת חכמה.
הרוטשילדים לא היו החזקים ביותר. הם היו המקושרים ביותר. שוב, הברית מוכיחה את עצמה.
ובמשך דורות, בעולם שחולק לגבולות, שפות ומרחקים, הפיזור של העם היהודי, שנראה כלפי חוץ כחולשה, הפך ליתרון. יהודי בפולין ידע לפנות ליהודי בהולנד. יהודי באיטליה ידע שיש לו אח בסלוניקי. רשת לא רשמית, חיה, שעבדה כשאחרים נתקעו.
בעולם של גבולות, היהודים היו גשר. בעולם של שפות, הם היו מתרגמים. בעולם של פחד, הם היו רשת.
ואז מגיעה המאה העשרים.
רשת קשרים של חמשת אלפים שליחים בעולם
ניו יורק, שנות החמישים. העולם היהודי יוצא מהשואה פצוע, מפוזר, בלי מרכז ברור. השאלה כבר אינה רוחנית אלא קיומית: איך מחזיקים עם כזה.
כאן מופיע מנהיג מניו יורק, הרבי מליובאוויטש, מנהיג תנועת חב״ד. הוא לא מקים מדינה, לא צבא ולא מפלגה. הוא עושה דבר אחר לגמרי.
הוא בונה רשת של שליחים.
לא רק לערים החזקות, אלא דווקא לקצוות העולם. לאלסקה הקפואה, לאיסלנד המבודדת, לנפאל, לתאילנד, לווייטנאם, לדרום אמריקה ולאפריקה. למקומות שאיש לא חשב שצריך להגיע אליהם.
לא כדי לשלוט, אלא כדי להיות כתובת.
הרבי מבין איך רשת באמת עובדת. כל שליח הוא מרכז. כל קהילה היא צומת. וכשאין נקודה אחת שבלעדיה הכול קורס, אי אפשר למוטט את המערכת. זו לא היררכיה. זו ברית חיה.
שלמה היה מזהה את זה מיד.
הסוד של הסטודנט עם הקפוצ'ון שיש לו 3 מיליארד לקוחות
ואז הקוד מחליף צורה פעם נוספת.
קליפורניה, 2004. חדר מעונות בהרווארד. נער בן תשע־עשרה, קפוצ’ון אפור, מחשב נייד. אין מודל עסקי ברור, אין רווחים, ואין תשובה לשאלה איך זה יעשה כסף.
אבל מארק צוקרברג שואל שאלה אחרת לגמרי: לא מה יביא לי כסף, אלא מה העולם באמת צריך.
והתשובה פשוטה. חיבורים.
הוא לא בונה אתר. הוא בונה רשת. רשת שמחברת היום מעל שלושה מיליארד בני אדם ברחבי העולם. ההון האישי שלו חוצה את רף מאה וחמישים מיליארד הדולר, אבל זו לא הנקודה החשובה.
הנקודה היא שהוא לא המציא את הקוד. הוא הפעיל אותו מחדש בעידן הדיגיטלי.
שלמה עשה זאת דרך בריתות שלום. הרוטשילדים דרך משפחה. הרבי דרך שליחים. וצוקרברג דרך אלגוריתם. אותו עיקרון, צורה אחרת.
וכאן הסיפור מפסיק להיות היסטוריה, והופך להיות מראה.
למה בריתות עובדות חזק יותר מכל דבר אחר?
רוב האנשים משקיעים את החיים שלהם בלנסות להתחזק. ללמוד עוד, להרוויח עוד, להיות חדים יותר, עצמאיים יותר. כמעט אף אחד לא עוצר לשאול שאלה אחרת לגמרי: מי האנשים שאם מחר משהו ישתבש, יהיו שם בשבילי באמת.
כי יש אמת פשוטה שלא אוהבים לדבר עליה.
כוח עובד כל עוד אתה חזק.
כסף עובד כל עוד הוא זמין.
אבל בריתות עובדות גם כשאין לך לא מזה ולא מזה.
רשת אמיתית לא נבחנת ביום טוב. היא מתגלה ביום רע. כשאין לך כוח להילחם, ואין לך כסף לקנות פתרון, אבל יש לך למי להרים טלפון.
וכאן מגיע הכלל שמחבר את כל הסיפורים בפרק הזה לקו אחד ברור:
אם אתה משחק משחק של כוח, תמיד יימצא מישהו חזק ממך.
אם אתה משחק משחק של כסף, תמיד יימצא מישהו עשיר ממך.
אבל אם אתה משחק משחק של בריתות, אתה משנה את חוקי המשחק.
כי בריתות לא מתחרות על אותו מגרש. הן בונות מגרש חדש.
והשאלה שהפרק הזה משאיר פתוחה אינה שאלה של עבר, אלא של הווה:
עם מי אתה בונה ברית.
ואת מי עוד לא הזמנת לשולחן.
כי העולם לא שייך לחזקים ביותר, וגם לא לעשירים ביותר.
הוא שייך למי שיודע לבנות בריתות, ולשמור עליהן לאורך זמן.
–
קוד העושר היהודי, דינה אברמסון
להזמנת הספר לחצו כאן www.dinaabramson.com/jewishcode
